השימוש במטבע-לשון היוונית אותאנאסיה מכוון לשאלה:

באיזו מידה רשאי אדם ליטול נפשו של הזולת מתוך כוונה טובה –

כשאינו מנסה או רוצה או מתכוון לרצוח,

אלא בדעתו להקל על מצוקתו,

כאבו וייסוריו של הזולת, כשלאלה אין תקנה;

לשון אחר:

לרצוח מתוך רחמים ו/או

מתוך ההכרה שמותו של אדם זה טוב לו מחייו.

כזה הוא מצבו של חולה על סף המוות,

שאין נשקפת לו אלא גסיסה ממושכת;

ושאלה זו מחריפה במקרה שאדם זה עצמו

"שואל את נפשו למות".

שמא במקרה זו עשיית רצונו

אינה רשות בלבד אלא אף חובה מוסרית?

כיוצא-בו, אדם שמסיבת פגימה מוחית

חדל לתפקד כאישיות

(אבדן התודעה והתחושה והפעילות הספונטאנית),

אך עדיין הוא קיים כאורגניזם חי,

שהמשכת פונקציות פיסיולוגית בו

נעשית מותנית בהפעלת אמצעים מלאכותיים.

שמא אין לראות בהפעלה זו

המשכם של חיים אנושיים

אלא של תהליך פיסיולוגי בלבד,

חסר טעם וערך לבעליו

ורב העומס החומרי והנפשי על מקורביו ועל המטפלים בו?

בסיכומו של דבר השאלה המוסרית היא אחת:

באיזו מידה רשאים – או אף חייבים אנו-

ליטול את חייו של אדם בטענה (יש אומרים בתואנה)

שבכך אנו עושים טובה לו ולסביבתו?

שמא זכותו של אדם "לחיות"

(בכל מובן שניתן לייחס למונח זה) היא מוחלטת,

ולפיכך אף האיסור ליטול את חייו הוא מוחלט?

השאלה מחריפה לגבי הרופא

שעליו הוטל הטיפול בחולה זה:

אימתי מותר לו – או שמא אף חייב הוא –

להפסיק את הטיפול? 

על כך מתווספת שאלה מטאפיסית:

האם חייו של אדם הם רכושו,

שהוא רשאי לוותר עליו כל אימת שרצונו בכך,

או שחייו הם פיקדון בידו ואין הוא יכול לוותר עליהם,

ורק בעל הפיקדון ברצותו נוטלם ממנו וברצותו פוקד עליו לשמרם?

למאמר המלא באתר 'דעת'