"רק בדיעבד יכולתי לקשור בין ההבנה הזאת, שגדלנו ללא קהילות,
לבין הבנה אחרת שחלחלה אל תוכי בערך באמצע הצבא:
העובדה שגדלתי, וגדלנו, בוואקום תרבותי. כצאצאים למהגרים בני מהגרים,
אשר הוריהם למדו לשתוק את עברם,
אנחנו התבקשנו להיות דור ראשון לתיקון,
להניח את רוחות הרפאים של דור המדבר מאחורינו ולהיות ישראלים אמיתיים,
כמו שהורינו רצו להיות והשתדלו שנהיה.
אבל הישראליות הזאת, החדשה, היתה מקום של מחיקות והסתרות:
היא ביקשה להעלים את המזרח, או לפחות להשאירו בתחום הפולקלור, האמונות התפלות והמטבח,
ולהצביע צפונה ומערבה על אירופה,
כאשר היא למעשה נשאבת אל הדורסנות האמריקאית;
היא ביקשה לבטל את קיומן של הגלויות בעבר היהודי,
ועל-כן דילגה על עיקר ההיסטוריה היהודית, היצירה היהודית והשפות היהודיות,
ונשארה עם התנ"ך לבדו, עם עברית חדשה
(החסרה את העברית של לשון החכמים לרבדיה השונים) ועם אובססיה ארכיאולוגית;
היא ביקשה להתרחק מן הדת, ועל כן גם את התנ"ך.
היא ביקשה לרוקן מאלוהים, וניסתה לצמצמו
להיות עדות היסטורית לריבונות יהודית בארץ ישראל ולגבולותיה,
שטר קניין משפטי על טרשים ורגבי עפר ולא דלת רחבה להיכנס בה אל אוצרות רוח ותרבות;
ואנחנו התבקשנו לבוא לתוכה יחידים, ללא מסורות בתי אבותינו ואמותינו,
כולנו צאצאי הישראלי החדש שנולד מן הים
(אבל לא הים-התיכון)."

מתוך: אלמוג בהר/ חלומות באספניה