מקורות

יו”ר ההסתדרות הכריז על שביתה כללית במשק בשל סירוב משרד האוצר לפעול להעברת אלפי עובדי קבלן להעסקה ישירה על ידי המדינה. לטענתו: “לא יכול להיות צדק חברתי ללא התייחסות לעובדי הקבלן. עובדי הקבלן – זהו סחר עבדים”.
קבלן כוח אדם הוא גוף שמעניק שירותי כוח אדם למעסיק אחר. המעסיק הפורמלי של עובד הקבלן הוא קבלן כוח אדם, ואתו מקיים העובד יחסי עובד-מעביד. המעסיק בפועל שאצלו ולמענו נעשית העבודה, הוא זה הקובע את סדר יומו של העובד ואת המשימות שעליו לבצע. הוא לא נצרך להתמודד עם ועד עובדים, פיטורים ועוד. חברת כח אדם תספק לו מישהו אחר כתחליף לעובד שהפסיק לעבוד. לעובד הקבלן קביעות, ושכרו נמוך מאד בדרך כלל. תופעת עובדי הקבלן נפוצה מאד בעבודות כגון: גינון, ניקיון, פינוי אשפה, שמירה, ועוד.
מה עמדת ההלכה על תופעה זו? עובד הקבלן הסכים לגובה השכר ולכל תנאי העבודה. לכאורה הסכמה זו תקפה לחלוטין, גם אם התוצאה היא שהוא יקבל שכר נמוך מהמקובל בשוק על עבודה זו, וגם אם לא יהיו לו תוספות סוציאליות אחרות. בתוספתא מופיע כלל: “כל המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר של ממון, תנאו קיים” (תוספתא קידושין [ליברמן] ג, ח). דיני התורה אינם מכתיבים את אופי ההסכמים וההסדרים בענינים כספיים שבין אנשים. עובד- מעביד, שוכר- משכיר, ועוד. הם יכולים להסכים ביניהם על דרך התנהלותם כרצונם. על הסכמה כזו השונה מהמקובל במשק, נמצא בסוגיה בגמרא העוסקת בהסכמה בין עובד ומעביד השונה מכללי העבודה המקובלים במקום מסויים (משנה בבא מציעא ז, א): “השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב. מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב – אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון – יזון, לספק במתיקה – יספק, הכל כמנהג המדינה”.
על כך העירו התוספות (תוספות בבא מציעא פג ע”א ד”ה השוכר): “השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב – פירש ר”י בששכרן סתמא ואמר להם אחר שהשכירן כבר להשכים ולהעריב. אבל אם התנה מעיקרא, הכל לפי תנאו”. אם העובד והמעביד סיכמו והסכימו מראש על השכר ותנאי העבודה, גם אם הוא שונה ואחר מהמקובל במשק, התנאי תקף.
אך יש מקום להבחין בין הסכמה פרטית בין עובד ומעביד לבין מצב שמתפתח לתופעה רחבה, כשעובדים רבים מנוצלים לרעה. או אז הענין הופך לעיוות חברתי שדורש תיקון. מעמדו של מחפש העבודה נחות בדרך כלל ממעמדו של נותן העבודה, ובמיוחד כשהשוק מוצף בעובדים מובטלים. צריך להגביל את היכולת של המעסיק לנצל את המצב הזה לרעה.
גם על הנהנים הרבים מעבודתם של עובדי הקבלן להיות שותפים במאבק נגד אותו עיוות חברתי. הכל נהנים לבוא למקום נקי ומסודר, והכל סומכים על השומר בפתח שדואג לביטחון. בלי העובדים שעושים את התפקידים הללו, יהיה קשה להצליח להשיג את המטרות הגדולות שהעסק הכלכלי או החברה הציבורית הציבה לעצמה, ועל השרותים או התוצר שהכל נהנים מהם.
הדרך להלחם בתופעה החברתית השלילית הזו היא להציב נורמה חברתית שדוחה את התנהגות אותם המעסיקים את עובדי הקבלן, ואף בתיקון חוק שלא מאפשר העסקת עובדים ללא זכויות, וללא התנאים הרגילים המקובלים באותו התחום. החוק הוא ביטוי לצדק החברתי, שהחברה והציבור כולו מקבל על עצמו שלא להעסיק אחרים בתנאים כאלו.
יו”ר ההסתדרות טען שהעסקת עובדי קבלן כמוה כסחר עבדים. אולם, ראוי היה ללמוד מדיני עבד עברי שבתורה. על פי ההלכה האדון נדרש להתייחס בכבוד לעבד: “חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור, שנאמר: “כי טוב לו עמך”….וחייב לנהוג בו מנהג אחווה, שנאמר: “ובאחיכם בני ישראל” (רמב”ם הלכות עבדים פרק א הלכה ט). הוצאת עובד השמירה והניקיון ממצבת העובדים של החברה והעברתם לחברה קבלנית, מטרתה הפוכה לחלוטין מ”מנהג אחווה” ומהחובה לדאוג למי שנקלע למצב כלכלי קשה. שהרי המטרה היא להתנתק מהאחריות לעובד, ולהפריד בין העובדים החזקים לאלה החלשים.
יחסי אדון עבד מבוססים על כך שהמטרה היא לחלץ את העבד ממצבו ולהחזירו לחיי חברה ומשפחה תקינים ועצמאיים. לא להנציח את מצבו, ולדרדר אותו עוד מבחינה כלכלית וחברתית. לעומת זאת, עובדי קבלן ותיקים רק צוברים פערים כלכליים שליליים ביחס לעובדים אחרים שמתפרנסים ומקבלים את תנאי העבודה המקובלים.
חוק שמונע העסקת עובדי קבלן, חזק יותר מהסכמה פרטית שבין עובד ומעביד. הרב אברהם שרמן, (“מנהג המדינה ביחסי עובד ומעביד”, תחומין, יח [תשנ”ח], עמ’ 236-247), כתב: “חוקי המדינה שנועדו לטובת הציבור כולו ולתקנתו, יש ליתן להם את תוקף ההלכה של דינא דמלכותא, ובכללם החוק המגן על זכויותיו הכספיות ותנאיו הסוציאליים של העובד. אלה מגינים לא רק על זכויות העובד, אלא גם על המעביד ועל כל סדרי חברה מתוקנים, יחסי עבודה הוגנים, פעילות כלכלית והנהגת משק המדינה באופן רצוי”. ההלכה “שכל תנאי שבממון קיים” היא כשמדובר בעניין פרטי שבין שני אנשים, אך כשמדובר בעניין כללי ורחב, החורג מעבר למוסכם ולמותנה בין שניים, ובמיוחד כשההתניה הזו מביאה בסיכומו של דבר לפגיעה בעובדים ובזכויותיהם, וכשמעבידים מנצלים את כוחם ומעמדם מול עובדים, אזי יש מקום לתקן תקנות. כך כתב הרב אורי דסברג ז”ל (“ויתור עובד על זכויותיו” תחומין, כ [תש”ס], עמ’ 83-80), על משמעות הכלל “כל המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר של ממון, תנאו קיים”: “אין כוונת חכמים בכך להעמיד את דבריהם בחשיבות גבוהה יותר מאשר דברי תורה. כל כוונתם במקרים אלו הוא להצביע על בעל אינטרס נוסף. הוא הדין בנידוננו: זכויות הפועלים. ויתורו של פועל אחד על זכויותיו עלול למוטט כליל את מערכת הזכויות של העובדים שאליה הגיעה החברה בישראל (וברוב העולם המערבי). …אדם הבא להתקבל לעבודה עומד בדרך כלל בעמדה נחותה הרבה יותר מאשר המעביד המקבלו לעבודה, ומשום כך ראתה החברה בישראל (קרי: הכנסת ומתקני התקנות שקיבלו את תוקפם ממנה) למנוע מעובד את האפשרות לוותר על חלק מזכויותיו”. (בענין עובדי קבלן עסק גם: הרב אורי סדן, “העסקת עובדים של חברת כח אדם”, תחומין, כו (תשס”ו), עמ’ 400-394).
אמנם היו דיינים שסברו אחרת. הרב שלמה טנא, הרב יצחק נשר, והרב אריה הורביץ (פסקי דין רבניים, חלק ח, עמ’ 78-81), דנו בדינו של עובד שחתם למעבידו על כך שהוא מוותר על דמי הפיצויים ועל תנאים סוציאליים נוספים. עם סיום עבודתו הוא תבע את המעביד לשלם לו את דמי הפיצויים והתנאים הסוציאליים המגיעים לו על פי חוק. הדיינים דחו את תביעת העובד בטיעון: “כשם שאפשר להתנות מראש להעסיק אדם מבלי לשלם לו שכר כלל או פחות מהשכר המקובל, כך בודאי אפשר להתנות מראש שלא יקבל פיצויים, ואף אם קיים חוק שאינו מכיר בהתנאה מראש לאי-תשלום פיצויים, ודאי שאין להתחשב בו, הואיל והוא נוגד את דין התורה”. (דברים דומים כתב גם: הרב ישראל יפרח, “הסכם עבודה שלא כמנהג המדינה”, שורת הדין, ג [תשנ”ו], עמ’ רעו-רפא).
המעיין בדבריהם יראה שהם לא התייחסו לכך שחוק הפיצויים הוא תקנה לטובת הציבור, אלא כתבו את העיקרון, הנכון בדרך כלל, שדינא דמלכותא איננו עומד מול הלכה. אך כשמדובר על תקנת הכלל והציבור ולא על עניין פרטי, אזי התקנה לטובת הכלל גוברת על העיקרון שכל תנאי שבממון תנאו קיים. יש לראות בחוק השולל את האפשרות להתנות על תנאי העסקה מסוימים, מעין מודעה כללית שנועדה לטובת העובדים, וכל חתימה שלהם על ויתור, יש לראותה כאונס, והיא בטלה.
תופעת עובדי הקבלן בהיקפים כאלה כפי שיש כיום לא היתה אף פעם, אך נראה שגם על עיוות חברתי כזה ניתן להחיל את דברי הנביא עמוס שגינה את בעלי ההון ובעלי היכולת המנצלים את מצבם של עובדים: “שמעו זאת השואפים אביון ולשבית עניי ארץ …לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים …העל זאת לא תרגז הארץ ואבל כל יושב בה” (עמוס ח, ד-ח).