אני בת 29, אם לתינוק, וחיה עם בן זוגי.

לא התחתנו כי לא הרגשנו צורך,

והלחצים מהסביבה הרחיקו אותנו יותר ויותר מהרעיון.

אני לא מבינה את האובססיה של אנשים לגבי טקס נישואין:

יש להם הזדמנויות אחרות לחגוג איתנו (למשל בהולדת הילדים),

ואין בעיות ביורוקרטיות עם רישום ההורות או עם זכויות זוגיוּת

(אנחנו "ידועים בציבור כנשואים" ומקבלים את כל הזכויות).

יש היום כל כך הרבה זוגות לא נשואים עם ילדים,

שלא לדבר על משפחות אלטרנטיביות למיניהן

(חד הוריות, חד מיניות וכן הלאה),

ובכלל, לא כתוב לאף אחד על המצח שהוא נשוי או לא.

רוב האנשים יניחו שאתם כן אלא אם תגידו להם במפורש שאתם לא.

אני מרגישה כמו אישה נשואה,

וקשה לי להאמין שאם אתחתן פתאום ארגיש אחרת למחרת.

מערכת היחסים שלי מחייבת,

בן זוגי ואני מנהלים יחד בית, משפחה, חשבון בנק (מינוס יותר נכון…),

והכל בשיתוף מלא – כמו כל זוג נשוי.