"יש פערים, גדולים וקטנים,
בין הצורך שלנו במסגרות שבהן נוכל להתקדם, ללמוד, לאהוב, לחיות עם אחרים,
לבין הקשיים שלנו להתמודד עם המחירים הכרוכים בהשתתפות במסגרות האלה.
אנחנו מתחייבים לעבודות שלפעמים איננו עומדים בדרישותיהן,
אנחנו יוצרים מסגרות משפחתיות ולפעמים איננו עומדים בדרישות שהן מציבות בפנינו.
ללא המסגרות הללו, קשה לרוב בני האדם לדבוק במטרות באופן קבוע,
גם אם הן מאוד חשובות בעיניהם.
להרבה אנשים קשה מאוד לעבוד באופן עצמאי,
בלי מקום עבודה שאליו צריך לקום בבוקר ובלי אחראים שבודקים את עבודתנו,
ובדומה לזה להרבה אנשים קשה לפעמים להישאר בתוך מסגרת משפחתית
ללא מחויבות חיצונית וסנקציות חברתיות.
לכן אנחנו לוקחים על עצמנו מסגרות, נכנסים למחויבויות שאנחנו יודעים שידחפו אותנו באמצעים "חיצוניים"
גם כאשר אין לנו מספיק כוחות לדחוף את עצמנו.
זה מעניק לנו עצמנו תחושת ביטחון בשייכותנו.
לא כל אחד יכול לחוש מחדש כל בוקר את מחויבותו העמוקה לבחירות שבחר,
גם אם הוא בטוח שאלה נכונות עבורו.
יש חשיבות לעצם ההזדמנויות לחגוג את הטוב בחיים.
יש גם ערך מוסף להגדרת הערכים שאנחנו חיים על פיהם בטקסים.
לנו, למשל, היה ברור לנו שנישאר ביחד לתמיד, גם הרבה לפני שתיכננו את החתונה.
בחרנו לעשות את הטקס כדי לשתף, ליום אחד, את כל הקרובים לנו בשמחת הקשר שלנו.
אני רואה גם יופי בהבעת המחויבות במילים שאנו קראנו אחת לשני.
מאז, בכל יום נישואין אנחנו חוזרים עליהם אחד לפני השני.
המחויבות בינינו שרירה וקיימת, ולא מוספת או נגרעת מהדברים כתובים,
אך יש שמחה בטקס עצמו בו משתקפים אנחנו, כפי שהיינו וכפי שאנו היום,
ועם כל מה שהשתנה, נוסף, וזרם בינינו, העיקר נשאר וגדל איתנו.
אני חייתי במסגרת זוגית ללא נישואים במשך שבע שנים, עם שתי בנות משותפות.
הקשר הזה נגמר (ואין לי ספק שלא בגלל שלא התחתנו).
כיום אני בקשר זוגי עם נישואים ואני מרגישה שכן יש חשיבות למסיבה הזאת.
אני לא מדברת על הטקס הדתי אלא לטקס כלשהו
בו אני עומדת מול כל המשפחה והחברים שלי ואומרת: זה האיש שאני רוצה לחיות איתו.
בשבילי בקשר הקודם זה היה חסר.
גלשנו מחברות בצבא לחיים ביחד, חו"ל וילדים.
שוב, אני לא חושבת שזה מה שהיה בעייתי בקשר
אבל יכול להיות שאם היינו עומדים בפני ניסוח רצונות משותפים וקוים מנחים לחיים ביחד,
היינו מבינים שאנחנו לא ממש רוצים לחיות ביחד.
יש משהו מאוד חזק בטקס הנישואין, ואנחנו הרגשנו אחרת למחרת."
