מקורות

חוק המתת חסד באורגון, ארה"ב

מדינת אורגון בארצות הברית היתה הראשונה בעולם שהתמודדה באומץ עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד (Death With Dignity Act) אושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף ב-1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני. החוק באורגון מתיר מוות בסיוע רופא (Physician Assisted Death) בתנאים מוגדרים היטב ומחמירים מאוד. ב-2008 התקבל חוק דומה גם במדינת וושינגטון וב-2013 במדינת וורמונט.

החוקים באורגון, וושינגטון ווורמונט מאפשרים לאדם בוגר, בן 18 שנה לפחות, החולה במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 יום בין בקשה לבקשה. שני רופאים חייבים לאשר כי אכן מדובר במחלה סופנית חשוכת מרפא, כי החולה סובל סבל פיסי או נפשי וכי תוחלת חייו היא לכל היותר שישה חודשים. הרופאים גם נדרשים לקבוע שהבקשה ניתנה מתוך צלילות הדעת, וכי החולה אינו בדיכאון. כדי למנוע "תיירות מוות" חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות. על הרופאים מוטלת החובה להסביר לחולה את כל האפשרויות האחרות העומדות לפניו, לרבות טיפול פליאטיווי (טיפול המביא להקלה בתסמיני המחלה אך אינו מרפא אותה). אם התמלאו תנאים אלו, הרופא המטפל רשאי לתת לחולה מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית. החוק מחייב את הרופא גם לדווח לרשויות הבריאות במדינה על כל "מרשם ממית" שנתן. ההליך כולו נבדק ביסודיות על ידי המדינה לאחר מות החולה. רופא הפועל במסגרת כללים אלו מוגן על ידי החוק, ואילו מותו של החולה אינו נחשב כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית. מאז שהחוק נכנס לתוקף, שום רופא באורגון לא הועמד לדין בשל הפרת המסגרת החוקית של "מוות בסיוע רופא".

חשוב מאוד להדגיש כי החוק מחייב את החולה לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי במדינות אלו שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה. החוק במדינות אלה מאפשר, בצד מוות בסיוע רופא, גם המתת חסד פעילה (Active Euthanasia) שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.

מאז 1998 מפרסמת אורגון דוח שנתי גלוי על יישום החוק בפועל. הנתונים העולים מדוחות אלו העומדים במוקד ויכוח חובק עולם עולה כי: במהלך שנים אלו, עד שנת 2012, כ-1050 מרשמים ניתנו בחסות החוק, מתוכם כ-673 הסתיימו בנטילת המרשם ובמוות של החולה. בממוצע לאורך השנים הנ"ל, מספר המרשמים הניתנים בכל שנה לאוכלוסיית המדינה, המונה כ-7 מיליון נפש, הוא כ-70. מספר החולים שניצלו את המרשמים שעמדו לרשותם הוא כ-45 בשנה – יחס של 15:10,000 מכלל המיתות במדינה. גילם הממוצע של המתים היה 74. שיעור הנשים והגברים שמתו בחסות החוק שווה. רובם המוחלט היו לבנים ובעלי מקצוע חופשי. למחציתם היתה השכלה גבוהה, ורובם היו חולי סרטן או חולים במחלת ניוון שרירים. כמעט כולם מתו בביתם, תוך שהם מקבלים טיפול פליאטיווי. לרוב המוחלט של המתים היה ביטוח רפואי שנשא בעלות הכספית של מחלתם. הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית, חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים, חשש מפני אובדן הכבוד העצמי, פחד מפני כאב וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם, ואיש לא ציין קשיים כלכליים עקב המחלה כגורם לבקשתו.

הדוח האחרון פורסם ב-2012 והוא כולל מידע על 15 שנים של יישום החוק באורגון (בין 1998 ל-2012 כולל). מהדוח עולים הנתונים הבאים על יישום ההסדר שבחוק ועל היקף השימוש בו:

במשך 15 שנות תחולת החוק סיימו את חייהם 673 מטופלים במסגרת החוק.

ב-2012 נרשמו 115 מרשמים ממיתים על-פי החוק (לעומת 85 ב-2007 ו-23 ב-1998, השנה הראשונה לתחולת החוק);

מתוך 115 המטופלים שקיבלו מרשמים ב-2012 – 67 חולים מימשו את המרשם, מתוכם 66 מצאו את מותם כתוצאה מנטילת הכדורים, ואחד נפטר מאוחר יותר כתוצאה ממחלתו ולא כתוצאה מנטילת המרשם. 23 מתו מהמחלה הסופנית בה הם היו חולים ו-25 היו עוד בחיים בסוף שנת 2012.

נוסף על כך, 11 מטופלים שקיבלו מרשם ב-2011 עשו בו שימוש ב-2012, כך שסך המטופלים שסיימו את חייהם על-פי החוק בשנה זו היה 77 (מהם 38 נשים ו-39 גברים).

הגיל החציוני של המסיימים את חייהם על-פי החוק ב-2012 היה 69, טווח הגילים היה 42-96, מהם 88.3% היו בין הגילים 96-55. מאז נכנס החוק לתוקף טווח הגילים של מי שסיים את חייו על-פי החוק היה 96-25.

המחלה הסופנית הרווחת בקרב מי שסיים את חייו על-פי החוק היא סרטן (75% ב-2012, ו-80% מאז תחילת תחולת החוק).

רק שני מטופלים (2.6%) הופנו לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי ב-2012, לעומת כ-42 (6.2%) מהמטופלים במשך תחולת החוק.

בשנת 2012, 115 המרשמים ניתנו על ידי 61 רופאים שונים, כאשר אף רופא לא נתן יותר מעשרה מרשמים.

הצעת החוק המובאת בזו מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורגון המתיר "מוות במרשם רופא".

בנוסף, הצעת החוק מתקנת את הגדרת "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, ומוסיפה לרשימת הטיפולים הרפואיים טיפול רפואי מקל (פליאטיווי). כיום, ההגדרה של "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה אינה כוללת במפורש את תחום הטיפול הרפואי המקל. חוק החולה הנוטה למות, המכיר במפורש בחובת הרופא להעניק טיפול זה, מתייחס אך ורק למי שהוא בגדר חולה הנוטה למות כמשמעו בחוק זה. התיקון המוצע נועד לצורך הבהרה כי הזכות לקבלת טיפול רפואי כוללת גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי מקל, כל אימת שלדעת הרופא האחראי החולה זקוק לטיפול בתחום זה.

מתוך הצעת החוק, ח"כ עופר שלח ואחרים, 25/11/2013

סוגיות קשורות

מקורות אחרונים