“יצחק לאור היה הוותיק והמנוסה שבין עורכי החדשות, כך שנהוג היה להפקידו על שלבי הבקרה הסופיים של החומר הנשלח להדפסה. הוא היה רשאי להחזיר ידיעה פגומה למי מהעורכים ששיגר לו אותה, כדי שתתוקן ותישלח שוב, אבל לא היתה לו כל סמכות ישירה כלפי עובד כלשהו. לאור לא השתתף בישיבות ההערכה של עובדי דסק החדשות ולא יכול היה להביא לקידומו של עובד זה או אחר או למנוע את קידומו.
המשפט “תחתיו עובדות צעירות רבות”, בהקשר שנאמר, יוצר רושם שצעירות רבות הופקרו לגורלן תחת עולו. זו אינה טעות של מה בכך. הדבר נוסח כך כדי ליצור רושם כי לאור הוא כל-יכול. אי-אפשר להימנע מלהניח שהמשפט הזה נאמר כך בהתייחס לחוק נגד הטרדה מינית (שנחקק מאוחר יותר) ובו מוגדרת הטרדה, בין היתר, בניסוח הבא: “התייחסויות חוזרות המופנות לעובד במסגרת יחסי עבודה תוך ניצול מרות ביחסי עבודה, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות”.
באקדמיה יכול היה לאור להיחשב “מרצה נערץ”, או לפחות לחרוץ את גורל הסמסטר של הסטודנטים שלו. לעומת זאת, בעבודתו בדסק החדשות ב”הארץ” היה לאור אחד מן הצוות. בדיוני ההערכה לגבי תפקודו היתה מקובלת הדעה כי נוכחותו בדסק החדשות מצילה את העיתון לא פעם מן המבוכה שבפרסום מרושל או שגוי. עם זאת, לימים, ועם צמיחתו של דור עורכים מיומנים (אחת מהן היא הגר להב), עבר לאור, לבקשתי, לכתיבה בלבד. “
…”גם לפני 1998, שנת כניסת החוק נגד הטרדה מינית לתוקפו, יכולים היו כל עובד ועובדת ב”הארץ” להגיש תלונה מפורטת בכתב או על-פה בכל עניין למנכ”ל העיתון, לעורך, ואפילו למו”ל. אינספור תלונות טופלו כך במהלך השנים, כל תלונה לגופה, בדיסקרטיות ובלי לסכן את מעמדו של המתלונן. עם כניסת החוק לתוקפו מינתה הנהלת העיתון, כנדרש בחוק החדש, נציבת תלונות בענייני הטרדה מינית. בזמני היתה זו עדה אושפיז, עיתונאית ותיקה, חסרת פניות, הידועה ביושרתה. להגר להב ולנפגעות אחרות עמדו אפוא אפשרויות רבות להביא את עניינן למיצוי, ובראשן האפשרות להגיש תלונה רשמית על הטרדה לנציבת תלונות, שמעמדה עצמאי בתוקף החוק.
12 שנה חלפו מאז השינוי הדרמטי ביחס החוק להטרדה מינית. ד”ר הגר להב, שהובילה בכתבת “המקור” את המסע הפומבי נגד לאור, עשתה במהלכן קריירה נאה במערכת החדשות שבה צמחה, והגיעה לעמדת ראש דסק החדשות – תפקיד סמכותי שבו החזיקה ביד רמה למשך תקופה נכבדה. אם היו בין להב ללאור אי-פעם יחסי מרות, הרי אלה התקיימו כשלהב היתה ראש הדסק ואילו לאור, הכפיף, ממשיך לשבת בעמדת ההורדה לדפוס הוותיקה שלו.”
