, מול הצעת החוק של עופר שלח המאפשרת סיוע לחולה המבקש למות,  התפרסם מאמר אישי מאוד מרגש של רחמים מלמד : חולה ALS שמתאר את חייו כמי שהתנועה האפשרית היחידה עבורו היא גלגלי עיניו .

השאלות שהייתי רוצה להעלות הן:

א. האם העובדה שיש אנשים כמו רחמים אמורה להשליך על אנשים שלא חשים כמוהו ?

ב. האם עצירת החוק של שלח – יכולה לגרום לכך שיותר אנשים הסובלים ממצבים קשים כאלו “יאלצו” לפתח אסטרטגיות חיים מהסוג הזה ? האם סביבתם תושפע אולי לשדר להם מסרים כאלו?

, מעדן לשבת:

מצרף כאן הרצאה מצולמת של מלכה פיוטרקובסקי העוסקת בשאלת קיצור החיים . על בסיס שו”ת מרתק של ר’ חיים פאלג’י – ובעיקר על הסיפור על אמתו של רבי מהתלמוד.

אני ממליץ לקרוא קודם את הסיפור הקצר והמרגש הזה ואז להקשיב לשיעור([אפשר לדלג על הפתיחה ולהתחיל ישר מדקה 4:40 – ולהקשיב לשיעור החביב מאוד הזה)

ממליץ גם לקרוא את השו”ת שעליו מתבססת מלכה פיוטרקובסקי . ראו כאן חקקי לב – תפילה על החולה שימות.docx

, יש דברים שראויים להתייחס אליהם בחוק, ויש דברים שצריך להתעלם מהם.

אני חושב שאם היה רשום בחוק ש”במקרים קיצוניים של ייסורי מחלה ניתן לסייע בידי החולה להתאבד”, היה מספיק מקום לפרשנות שהייתה מאפשרת הקמת ארגונית כמו “דיגניטאס”, בהם עדי טלמור התאבד, שידאגו לאפשר לחולה למות באופן מכובד. הארגון לא בהכרח צריך להיות מורכב מרופאים.

הבעיה היא שהחוק מטיל את פעולת ההתאבדות בידי הרופא – ועוד הגדירה את ההתאבדות כ”תהליך רפואי” ושצריך את אישורו של רופא למות. אבסורד בעיני שהמדינה תסייע בידי אנשים למות, זה לא מתפקידה ואסור לה להתערב.

בעיניי, אסור לחוק לציין דרכים “לגיטימיות” בהם אדם יכול לשים קץ לחייו, אלא רק לאפשר לו להתאבד – ולהטיל על החולה את כובד המשימה, או למסייעיו במידת הצורך.